אילו שיטות טיהור פועלות במטהרי מים ביתיים, והאם הן יכולות להיות מסוכנות?

שיטת הטיהור הנפוצה ביותר במקרה של מטהרי מים ביתיים היא הטיהור הפיזיקלי, היינו מערכת של מסננות (פשוט עם חורים ממש ממש קטנים) שאינה מאפשרת מעבר של חלקיקי פסולת גדולים (כמו חול) ולעיתים מונעת מעבר של חלק מן המזהמים (אך בפירוש לא את כולם). שיטת הסינון הזו בעיקר תורמת לאיכות הוויזואלית של המים, כלומר המים יוצאים יותר צלולים, בלא להשפיע באופן משמעותי על ההשלכות הבריאותיות של צריכת המים.

בנוסף, מטהרי מים ביתיים עושים שימוש בתהליך אנטי מיקרוביאלי כלשהו, בדרך כלל אור אולטראסגולי (UV) או מערכת מסננות וטיפול כלואורידי. שתי השיטות הללו אמורות לטפל בחלק גדול מן המזהמים, אך הן לא מטפלות בכולם (ולכן גם לא מחליפות את הצורך להרתיח מים במקרה הוראה של משרד הבריאות), ומאידך בדרך כלל רמת המזהמים במי שתיה בישראל כה נמוכה עד כי אין צורך ממשי בטיפול אנטימיקרוביאלי סדיר.

בנוסף, מחקרים מסויימים מראים כי שיטות טיהור מסויימות עלולות דווקא להגדיל את כמות המזהמים, שיכולים להתרבות על מצע אותן המסננות (ולכן כה חיוני להחליף את הפילטרים לפי הוראות היצרן). לסיכום, מה שבאמת חשוב הוא הטעם והאם אתם מעדיפים אותו עם מטהרי מים ביתיים או בלעדיהם.